גם לנשמה מגיע אוכל כי אפשר לחיות בצורה - לפרשת כי תשא 

שיעור פרשת כי תשא
המוזרה שבמגביות
"העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט" (שמות ל, טו)
מטבע אחת, סליחה, מחצית המטבע, היה הסכום שתרמו למוזרה במגביות. כאמור בראש פרשתנו: "זה יתנו כל העבר על הפקדים מחצית השקל בשקל הקדש" (שמות ל, יג).
בשבת עם ישראל על אדמתו, בתקופת המלכות והמקדש, נהגו כך כל שנה.
כל שנה חזרה תמונה זו על עצמה. בכל מקום, שבו התכנסו המוני העם, הודיעו הרשויות המוסמכות בתחילת חודש אדר "באחד באדר משמיעין על השקלים" - (שקלים פרק א משנה א), על המגבית הקרבה, שתרומות מתקבלות עד ראש חודש ניסן, ונא להקפיד על ההוראות והכללים.
הכללים אכן מעוררי עניין ותהייה. שוב נידרש לפסוקים עצמם:
"העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל" (שם, טו).
בניגוד לכל מגבית אחרת, לא תרו בזו אחר התורמים הגדולים. למעשה, כלל לא דאגו להכנסות. לא הן היו הסעיף העיקרי. לו רצה אוליגרך או פילנתרופ נודע להתבלט בתרומותיו הנדיבות, חייב היה לחפש כתובת אחרת לרצון לבו. כאן, במגבית זו, נדרש ממנו בדיוק... מחצית השקל. מחצית ולא יותר.
המגבית הקיפה את העם כולו. לאיש לא הועילה התחמקות. לאחר תקופת התראה החלו להפעיל את מנגנוני הגבייה "בעשרים וחמשה באדר... התחילו למשכן" - (שקלים פרק א משנה ג), שפקדו כל בית אב, שלא מילא את חובתו. גם הדלפון, שאין כל פרוטה בכיסו, לא נפטר מחובה זו. הוא נשלח בניגוד לרצונו ללוות בדיוק סכום זה ולתרמו למגבית. הוא נתבע למשכן את בגדו האחרון ולתרום. ולא עוד, אלא היה עליו לתרום את כל הסכום בבת אחת. גובי מגבית מחצית השקל לא הסכימו לשיטת התשלומים לשיעורין. כי על כל העם הוטלה החובה שווה בשווה.
במילה זו טמון סוד המגבית ומטרתה העליונה. מתרומות מחצית השקל בנו את התקציב השנתי לקניית קרבנות הציבור. קרבנות, שהוקרבו בבית המקדש כדי לכפר על העם כולו (בניגוד לקרבנות של יחיד לכפרת נפשו ונפש אנשי ביתו, שכל איש מישראל קנם מכיסו).
ועל כן, נערכה מגבית זו במתכונתה המיוחדת כדי לחדש מספר אמיתות בלבבות. אמיתות, המעלות חלודה בשגרת ימי השנה. זו הייתה ההזדמנות הנאותה לרענן בתודעה את אמת השוויון המוחלט של כל בני ישראל. ההתרמה האחידה של מחצית השקל מחקה - במעשה מוחשי - את כל ההבדלים המלאכותיים, המפרידים בין חלקי העם. החובה לתרום בשווה ובדיוק אותו הסכום כפתה אחדות, יצרה שותפות של גורל והעניקה לכל זהות אחת. הכל נוכחו לדעת, שאין חשיבות להבדלי עדות, למעמד כלכלי, חברתי ואינטלקטואלי שונה. כי לפני הבורא - כולם שווים.
כך מצטרפת מצווה זו לרצף של מצוות, שמטרתן להחניק באיבן מחשבות הבל בדבר "שתי תרבויות", הטמונות כביכול במהות העם ומפלגות אותו.
הדברים מודגשים היטב במצווה של מחצית השקל. בכסף, שנאסף במגבית זו, תלויה כפרת הכלל. עליה, אפוא, לצמוח מתוך העם, התורם את חלקו בשווה, בלא העדפה ובלא הבלטת יתרון כלשהו.
זאת ועוד, שעת ההתרמה הייתה שעתו הגדולה של היחיד, של הפרט מול הכלל. את קרבנות הציבור לא מימנו מסתם כספים, מכסף חסר זהות. כי אם רק ממה שנאסף במגבית זו, בגלל הייחוד שבה. הייתה כאן פנייה אל כל יחיד, שנדרש לתרום את חלקו. בלעדיו לא תתבצע כראוי כפרת העם ותחסר. אם לא מילא אדם את חובתו כחוק למגבית זו, לא יוכל רעהו להשלים את חלקו כל סכום שבעולם אין בכוחו לתקן את העובדה, שהלה לא תרם. כה חשוב הוא הפרט, היחיד. הוא הוא הנושא של האומה. ולעולם לא תוכל זו לבלעו עד כדי אבדן הזהות העצמית.
אך, שואלים המפרשים, מדוע מחצית השקל דווקא? כלום תרומת שקל שלם לא תשרת את אותן המטרות הרוחניות שציינו?
לא! באה התשובה. תחושת החצי חשובה מאוד. החצי מורה, שאתה הפרט כפרט, זקוק לרעך, פרטים אחרים, כדי להגיע לשלמותך. לעולם לא תוכל להשלים לבדך את כפרת העם ולהביאו על תיקונו. מעצם מהותה, זו עבודה המוטלת על כולם כאחד. כי כל אחד הוא חצי. עצם השרשת תחושות אלו בלב התורמים (תחושת השוויון ותחושת ההזדקקות ההדדית) הובילה אותם אז, באותם ימים קדומים, כברת דרך חשובה במעלה התיקון האישי, תיקון העם, הבראתו וכפרתו.
אמינות במבחן
בפסוקים הבאים מעמיד משה את אמינותו במבחן חריג ויוצא דופן. לא קם עוד בתולדות האנושות איש רוח, שהעז להציע מבחן דומה כהוכחה למקורה האלוקי של תורתו. מה גם שהוא כלל לא נתכוון "להוכיח" משהו, אלא לבשר להם בטבעיות, מה יקרה אם ינהגו כך או כך.
הדברים נאמרו כנספח למצוות "העלייה לרגל", זו המצווה, בה נאמר:
"שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני האדן ה' אלקי ישראל" (שמות לד, כג).
פסוק זה מלמדנו: שעל כל עם ישראל חלה החובה לעלות בימי חג הפסח, בחג השבועות ובחג הסוכות ירושלימה, אל בית המקדש.
כל הגברים חייבים לקיים מצווה זו, כמו שנאמר במילים - "כל זכורך" הפסוק כלל, אפוא, גם את תושבי עיירות הספר, וכן את חיילי כוחות הביטחון המופקדים על שמירת גבולות הארץ.
אולם, מסקנה זו היא בלתי אפשרית. כלום מתכוון צוו זה להורות על הפקרת גבולות הארץ בימי החג, להשאירם פרוצים בפני אויב ומתנכל?
אכן, משה עצמו נדרש לשאלה זו. אך, בניגוד לכל הגיון, אין הוא פוטר ממצוות העלייה לרגל את הצבא. לעומת זאת, מכריז הוא באוזני העם את הדברים הבאים:
"כי אוריש גויים מפניך והרחבתי את גבולך ולא יחמוד איש את ארצך, בעלתך לראות את פני ה' אלוקיך" (שם, כד).
ובכן, הבה נחדד את התמונה: הגברים מתייצבים בירושלים. כל הגברים, ללא יוצא מן הכלל. עליהם לעזוב מאחוריהם בלב שקט ובוטח את בתיהם, את משפחותיהם ואת רכושם, וכל זאת, בלא שמירה מינימאלית. שכן, בשבוע החג אין לחשוש מפני האויב. מדוע? הוא פשוט לא יחמוד באותו שבוע את ארצך.
הבבלי (פסחים ח, ב) מרחיב בתיאור מעשי של צווי זה:
"איסי בן יהודה אומר כלפי שאמרה תורה ולא יחמוד איש את ארצך מלמד שתהא פרתך רועה באפר ואין חיה מזיקתה תרנגולתך מנקרת באשפה ואין חולדה מזיקתה".
הצהרה זו כה מוזרה, כה נטולת הגיון, עד כי ברור לנו, שמשה לא היה מעז להשמיעה, לולי היה ברור לו בבהירות שאין למעלה הימנה, שדבר האלוקים - הכול יכול - יצוק בדבריו. הוא האלוקים, המסוגל באמת להשקיט את גבולות הארץ בשעה שהעם ישהה בימי חג בירושלים. לעולם לא היה משה כובל את עצמו במבחן, העלול לפגוע קשות באמינותו ובאמינות תורתו. זהו מבחן, שכולו אבסורד, חסר פשר, אף מסוכן ביותר לעצם קיום העם והארץ (הלא העמים מסביב הכירו היטב את ספר התורה. כלום לא היה משפט זה מגרה אותם לתכנן את פלישותיהם דווקא לימי חג הפסח?). לולי ידע כי יעמוד במבחן זה, שיוכיח לעיני כל את אלוקיותה של תורתו לא היה משמיע אותו. הלא לדעת הכול היה משה אדם חכם, בעל תבונה ותעוזה, אף תורתו מלאה חוקים נבונים וישרים, המעידים על חכמה אלוקית עמוקה. והנה, האם תיתכן מעידה שכזאת, דברים תמוהים שכאלו?
אכן, אם אנושיים הדברים ולא אלוקיים, אזי אנו ניצבים בפני קושי הגיוני בלתי עביר - כיצד ליישב את ההבטחה המוזרה (ודומות לה פזורות בכל חלקי התורה) עם הידוע לנו היום על תבונת האיש משה ועל רחבות אופקיו.
אך בזאת הוכיח משה את מקורה האלוקי של התורה, שנותן התורה שולט בטבע ובהיסטוריה.

*******

אינדיבידואליזם
"במשך חייהם, 50% מכל בני האדם... "
"לרוב בני-האדם יש שתי..."
"רוב הסיכויים שבתוך חמש שנים אתה..."
"כשתגיע לגיל שלושים תזדקק ל..."
סטטיסטיקות.... הן הפכו לדרך-חיים בעולם המערבי. משווקים יכולים לחזות בדיוק על-טבעי מי יקנה, מה וכמה. בחנו אותנו, למדו אותנו, ניתחו אותנו, וצמצמו להסתברויות. נראה ש"הם" יודעים כל מה שנעשה. נראה שכל פעולותינו ניתנות לחיזוי. אנחנו מקבלים עלוני פרסום ספציפיים בדואר או באימייל, כי אנחנו נוטים לקנות מוצרים מסוימים. במידת מה, נראה כאילו חדלנו להיות בני אדם, והפכנו להיות "פלח-שוק", או במקרה הטוב "מגזר". לאן נעלמה האינדיבידואליות שלנו?
דת, כפי שהעולם המערבי לימד אותנו להאמין, היא תנועה אשר - באמצעות אינספור חוקים ומנהגים - מותירה אותך ללא אישיות משל עצמך, מסלקת כל סימן של אינדיבידואליות, ויוצרת המון-עיוור של מאמינים. האירוניה היא שנראה שדווקא העולם המערבי - שטוען שהוא עומד על עקרון "האינדיבידואליזם" - מוטרד הרבה יותר מ"משברים קיומיים" ושאלות זהות, מאשר המקבילה הדתית שלו.

כללים: יתרון או חיסרון בשאלת הזהות?
הבה נתבונן בדוגמא מחיי היומיום: אנחנו נוסעים לעבודה, ומגיעים לתמרור עצור. האם התמרור הוא: א) הטרדה; ב) עזרה; ג) לא נוגע לאישיות שלנו?
אם נתעלם מהשלט, אנחנו עלולים למצוא את עצמנו "מגשימים את אישיותנו" בקורס רענון לנהגים, או גרוע יותר - במיטת בית החולים. ברור שהחוקים לא בהכרח חודרים לאישיות שלנו, אלא מעמידים בסיס יציב לחברה בריאה, ולפרטים מיושבים. בדיוק כפי שיסודותיו של בניין מספקים בסיס למבנה, הכללים מספקים בסיס לחיים. בלי חוקים טובים, החיים עומדים על אדמה מאוד לא יציבה, ובדרך כלל לא יהיה בבית אפילו קיר ישר אחד.

דילמות של האינדיבידואל
החברה, מעצם טבעה, נוגסת באינדיבידואליות של האנשים. היא מסווגת אנשים על פי גזע או מעמד סוציו-אקונומי. היא מפעילה לחץ חברתי כדי להכתיב את סטנדרט הלבוש, המזון, הבילוי והמקצוע.
היהדות, מצד שני, רוצה שבני האדם יקומו וייקחו אחריות. תמיד מבליטים ומשבחים את אלה שעומדים ונותנים כיוון. זה מעודד את האינדיבידואליות.
אולם, גם במסגרת היהדות, עדיין קיימת דילמה רצינית שעמה מתמודד כל מי שלוקח אחריות ומגלה אינדיבידואליזם. אנחנו שואלים בחשש: "מה יכול אדם אחד לעשות?" אנחנו סקפטיים לגבי מידת יכולתו של האדם הבודד לבטא את אישיותו הפנימית, ולהפוך את העולם למקום טוב יותר - כשמולו עומדים כוחות נגדיים עצומים. התחושה הזאת כל כך חזקה, שהיא יכולה לקצץ גם את כנפיו של האידיאליסט הנלהב ביותר.

התשובה היהודית
פרשת השבוע הזה נותנת לנו תובנה עמוקה לגבי הבעיה הזאת. בשמות ל' פסוקים י"א-י"ז, מתוארת מצוות האלוקים ל?מ?נות את עם ישראל. האלוקים יודע כמה בני אדם יש, אז למה הוא רוצה למנות אותם? ברור שהמטרה אינה לגלות לו כמה אנשים יש. באותה מידה, מובן שהספירה לא באה כדי לומר לנו, בני התמותה, כמה אנחנו - אילו היה האלוקים רוצה שנדע, הוא היה פשוט אומר לנו... ההסבר ההגיוני היחיד הוא, שהמ?פקד הזה נערך על מנת שנעבור את תהליך המניין.
ה'כלי יקר', מציין שלדברים מסוימים יש ערך רק במספרים גדולים - לתבן, למשל, אין ערך בתור קנה בודד, אז אין כמעט מציאות שמישהו ימנה קני-קש באופן פרטני. מצד שני, יש דברים שהם כל כך חשובים ורבי ערך שמונים אותם רק בנפרד - לדוגמא, ליהלומים יש ערך רב כל כך שכמעט תמיד מונים אותם אחד אחד.
התורה אומרת לנו שהקב"ה רוצה שנמנה כל אדם ואדם, כי כל פרט חשוב. האלוקים מחשיב כל אדם. כל יהודי חשוב במידה שווה למשימה הכללית שלנו. בדיוק כמו שהשמטת אות פוסלת ספר תורה, כך גם חסרונו של יהודי מעכב אותנו מלהגיע לתכלית שלנו. לפעמים, אנחנו מרגישים שהאירועים סביבנו תלויים בתהליכים שנמצאים מעבר לשליטתנו. אנחנו עלולים להרגיש שהאלוקים גורם לדברים להתרחש על פי תהליכים גלובאליים, לא משנה מי או מה אנחנו. התחושה הזאת אינה נכונה. העולם אף פעם לא נהיה גדול מכדי שהאלוקים יוכל להפעיל אותו בדרך הטובה ביותר עבור כל הנוגעים בדבר. אבל תחושת חוסר המשמעות העצמית שלנו חזקה, לכן אומר לנו האלוקים למנות כל אדם. על ידי מילוי המצווה הזאת, אנחנו נזכרים שהאלוקים מחשיב כל אדם ואדם.

חלקי הפרט יכולים להיות גדולים מסכומם!
יש שאלה שזועקת מתוך כל מה שאמרנו עד עכשיו: למרות שהתורה מצווה לפקוד את עם ישראל, בו בזמן היא אוסרת למנות את האנשים באופן ישיר. בסופו של דבר, אם עורכים מפקד, צריך לעשות זאת באופן עקיף. בפועל - כל יהודי נותן מטבע, ואנחנו מונים את מספר המטבעות שהתקבל. זה הבסיס לתרומת מחצית-השקל. ובכל זאת, עדיין נראה שזה סותר את חשיבות המניין שביארנו קודם!
הקב"ה דורש מאיתנו למנות בצורה כזאת, משום שלמרות שאנחנו מונים כל פרט ופרט, אנחנו עדיין עלולים לטעות ולחשוב שהמטרה האמיתית של המניין היא הסך הסופי (כמו, למשל, כשמדינה רוצה לדעת מה גודל הצבא שלה). לכן, כשאנחנו מונים, אנחנו מראים באופן סמלי שאנחנו לא סופרים כדי לדעת מה המסה האנושית הכוללת. האומדן נעשה בצורה סימבולית - אנחנו יודעים רק כמה מטבעות יש לנו, לא כמה בני אדם. כשאנחנו מונים את בני האדם זה צריך להיות למען מטרות שונות מהצורך הפשוט לדעת את המספרים לשמם. אנחנו צריכים לזכור תמיד שהסכומים הסופיים לא משנים. כי למעשה, אדם אחד יכול לשנות את העולם.
קשה מאוד להבין את הרעיון הזה בעולם שאנו חיים בו כיום. אנחנו חושבים במונחים של המונים. אצטדיוני כדורגל, הפגנות פוליטיות. נראה שלהמונים יש כוח רב יותר מאשר לפרטים. אבל אפילו אם נתבונן בהיסטוריה היהודית הקרובה, נוכל להבחין בעוצמתם של הפרטים: הרצל, איינשטיין, פרויד, מרקס. כולם היו אנשים פרטיים; יחידים שההשפעה שלהם על העולם שקולה לזו של אומה שלמה - אם לא גדולה יותר!

אין מגמות ביחידים
חשוב להבין שאם אנחנו מתכוונים לחשוב על עצמנו ברצינות בתור יחידים, זה ישפיע באופן דרסטי על אופן התנהלותו של העולם. אילו היינו חושבים על עצמנו כייחודיים, לא היינו משווים את עצמנו לאחרים. היינו מחפשים כיוון בעצמנו. היו לנו הציפיות האישיות שלנו כדי לשפוט את עצמנו, ולא ציפיותיו של אף אחד אחר. לא רק שזה משמעותי לגבי הדימוי העצמי שלנו, אלא גם לגבי איך אנחנו רואים את הזולת ומתנהגים אליו. כמו שאנחנו פרטים ייחודיים, כך גם כל השאר חשובים בפני עצמם.
לכן, אל תדונו אנשים אחרים על פי הסטנדרטים שלכם - בדיוק כפי שאתם לא צריכים לדון את עצמכם על פי שלהם. כל אדם שאתם עשויים לפגוש בחייכם הוא יחיד ומיוחד, ולכן הוא ראוי לזכות בתשומת הלב שלכם. זכרו את השמות שלהם, והחשיבו אותם בתור אנשים פרטיים. הם אנשים יחידים!
אם תחשבו על האחרים ותנהגו כלפיהם בדרך זו, תגיעו להכרה עמוקה עד כמה אתם עצמכם אנשים יחידים ומיוחדים.
מי שיכול לראות באמת מה כוחו של הפרט - של כל אחד מאיתנו לבדו - יוכל גם להבין שאדם אחד, לבד, יכול ליצור השפעות מרעישות. הביטו בעצמכם. סלקו את התירוץ של "מה כבר אני יכול לעשות?" ותעשו מה שאנשים יחידים ומיוחדים באמת עושים! תחיו את החיים שלכם עצמכם, לא את אלה של החברה, לא את אלה של המשפחה, ובהחלט - לא את החלטותיהם של המשווקים. התחברו למטרות ולרצונות האישיים שלכם, וצאו לדרך בעקבותיהם!

*********
לקפוץ על העגלה
פרשת כי תישא מספרת על הכנת עגל הזהב. השאלה המתבקשת היא: איך יכלו בני ישראל לעשות דבר כזה? זה עתה הם ראו איך ה' מביא את עשר המכות על מצרים, הם ראו איך נבקע ים סוף באופן ניסי. מי מתוך מחנה ישראל פנה מהר כל כך לעבודת אלילים?
זה מה שקרה: במשך מאות שנים, היו בני ישראל עבדים שפלים במצרים, משועבדים ומבוזים. ואז, עם עשר המכות, התחולל מהפך, ושלושה מליון יהודים יצאו מחשכת מצרים אל אור היום!
עם יציאת בני ישראל ממצרים, 'קפצה על העגלה' קבוצה קטנה של מ?צר?ים וצרפה את עצמה למחנה ישראל. קבוצה זו מוכרת בשם "ערב רב" - מלשון תערובת. אנשי הערב רב לא השתלבו בתוך עם ישראל, ועגל הזהב היה ההזדמנות שלהם להתחיל בהפיכה - תוך התעלמות מכוח ההרס שטמון בה.
המקובלים מסבירים שהכוח הזה של ה"ערב רב" מקביל לנטייה שבתוך כל אחד מאיתנו להתרחק מן האלוקים. אנחנו מתוסכלים כשהדברים לא מתנהלים בדיוק כמו שהיינו רוצים, ואז אנחנו אוזרים אומץ ומתמרדים, אבל זו השגיאה הגדולה שלנו. משום שלמעשה, הרמה הגבוהה ביותר של הביטוי האנושי של כל אחד מאיתנו, היא להשתמש בבחירה החופשית כדי לגלות את האלוקים - בתוך הניסיונות והצרות.
אז איך נילחם בנטייה ההרסנית הזאת? קודם כל נבין שהיא ישות זרה, בדיוק כמו הערב רב. משום שביסודו של דבר, אחרי הסרת כל המחיצות, השאיפה הפנימית הטהורה שלנו היא לעבוד את ה'.

*************

עגל הזהב - אז ועכשיו.
בני ישראל זה עתה סיימו לשמוע את עשרת הדיברות למרגלות הר סיני. מיד לאחר מכן משה מבשר להם, כי הוא עומד לעלות להר סיני למשך 40 יום, לקבל את התורה ולהוריד להם את לוחות הברית. התורה מתארת בפנינו את האירועים הבאים:
"וירא העם כי בושש [התעכב] משה לרדת מן ההר, ויקהל העם על אהרון, ויאמרו אליו: 'קום, עשה לנו אלוהים אשר ילכו לפנינו, כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים, לא ידענו מה היה לו!'. ויאמר אליהם אהרון: 'פרקו נזמי הזהב אשר באוזני נשיכם, בניכם ובנותיכם, והביאו אלי'. ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב אשר באוזניהם, ויביאו אל אהרון. ויקח מידם, ויצר אותו בחרט, ויעשהו עגל מסכה, ויאמרו: 'אלה אלוהיך ישראל, אשר העלוך מארץ מצרים". (שמות ל"ב א-ד).
שאלה אחת מרכזית מטרידה אותנו מאד: איך יכול להיות, שאותם האנשים שהיו עדים לעשר המכות, לקריעת ים סוף ולמעמד הר סיני - היו מסוגלים להפנות עורף ולסגוד לצלם של עגל מזהב?!
התשובה המפתיעה היא, שבני ישראל מעולם לא יצרו את עגל הזהב בכדי לסגוד לו, או להופכו לאל!
כאשר משה רבנו אמר: "אני עולה להר סיני למשך 40 ימים", כוונתו הייתה לשהות שם למשך ארבעים ימים שלמים (בספירתו הוא לא כלל את יום הטיפוס על ההר כאחד מתוך ארבעים הימים). בני ישראל חישבו בטעות את אותו היום, כיום הראשון לשהייתו של משה בהר ולכן ציפו לראותו שב אליהם לאחר 39 ימים! לפי הספירה שלהם, הוא באמת התעכב יום אחד יותר מדי! (לדוגמא, בואו נאמר שהיום יום ראשון. אם אומר לכם, שיש לכם שבוע אחד להשלים משימה מסוימת, לא ברור האם כוונתי, שעד שבת עליכם להשלים אותה, או שהתאריך אליו אני מתכוון הוא יום ראשון הבא).
כך, שלאחר 39 ימים, בני ישראל החלו לתהות בינם לבין עצמם - "היכן משה רבנו?" השאלות הללו גרמו להם לחרדה מאד גדולה. למרות שהיה ברור לכולם, כי הקב"ה הוא זה שניצח על 'תזמורת הנסים' מאז יצאו ממצרים ועד היום, הם עדיין זכרו, כי היה זה משה רבנו שהרים את המטה שלו מעל ים סוף, לפני שנבקע לשתיים. הם סמכו על משה רבנו וראו בו את המנהיג היחידי עליו ניתן לסמוך.
ביום השלושים ותשעה, החלו אנשים ממורמרים מהמחנה, להפיץ שמועות שונות על משה וסיבת היעדרותו. למעשה, הם הצליחו להכניס את העם לחרדה ולחששות כה גדולים, עד שהגמרא מספרת, כי חלק מהאנשים, ממש ראו בעיני רוחם את דמותו של משה, מוטל מת על מיטתו! (ראו כמה כוח יש למילים ולדמיונות שלנו).
בשלב זה החלו בני ישראל לחפש לעצמם הסברים שונים ומגוונים: "אם משה רבנו לא מתכוון לחזור אלינו, אנחנו חייבים ליצור לעצמנו תחליף כלשהו!" כך נולד הרעיון של 'עגל הזהב'. לא כאליל ולא כמעשה של התמרדות כנגד הקב"ה. אלא רק כסמל, שימלא את החלל שהותיר אחריו משה רבנו, כשנעלם מהם.
הדבר הבא שאנו נוכחים לדעת הוא, שהפסל הפך לעבודת אלילים של ממש.


"עגל הזהב" של ימינו
מה קרה?
הרמב"ם מסביר, שעבודה זרה היא לא צעד אחד שאדם עושה, אלא מדובר בתהליך שלם. בימים עברו, אנשים היו חוצבים לעצמם חתיכה של סלע והיו קוראים לה "אל השמש". הם רצו להכיר תודה לא-ל, על שברא עבורם את השמש הנפלאה. אך לא עבר זמן רב עד שהחלו לסגוד לשמש עצמה. כעת הם החלו להאמין, שקיים מקור אחר, שאיננו הקב"ה, המספק לעולם את הכוחות והישועה.
בתחילת הדרך, בני האדם עדיין ממוקדים מאד וברורים להם לגמרי סדרי העדיפות בחיים. אבל עם הזמן, צצים דברים שונים המסיחים את הדעת לכיוונים שונים.
כיום, מקובל לחשוב שכסף, פרסום, מניות בבורסה, מחשב משוכלל או מראה חיצוני מרשים - מהווים מקור בטוח לסיפוק אישי ושמחה פנימית. זוהי למעשה התגלמותה של העבודה הזרה!
אנו נתקלים בכך באופן יומיומי. לאחרונה יצא לי לשוחח עם בחור צעיר ושאלתי אותו - בהתבסס על החוויות האחרונות שעבר בסמינרים ליהדות ובטיולים שונים בין האתרים המיוחדים בארץ - אם הוא מאמין שהתורה אמיתית.
"אני בטוח שכן", הוא אמר. אז שאלתי אותו מדוע הוא עדיין נוסע ברכב בשבת ואוכל מזון לא כשר. תשובתו היתה מפתיעה מאד: "אני ממתין לאיזו פריצה משמעותית בקריירה שלי, לקידום או העלאה רצינית במשכורת. רק אחר כך אני מתכוון להתפנות לשאר הדברים האלה שאמרת".

המאבק על השפיות
התורה מספרת לנו, שבמהלך ההתרחשות סביב עגל הזהב, קם אדם אחד העונה לשם 'חור' ומחה באופן נמרץ כנגד המתרחש סביבו. כיצד הגיב העם למולו? הקשר שהם פיתחו כלפי הפסל, הפך כל כך משמעותי בשלב הזה, עד שהם התנפלו על חור ורצחו אותו בדם קר.
כאשר משה רבנו ירד מהר סיני ושבר את הלוחות, הוא יצא בהכרזה פומבית:
"בנים יקרים, יש לכם הזדמנות כעת לחזור בכם ולמנוע אסון כבד ביותר. הפסיקו לסגוד לעגל הזהב וחדשו את הנאמנות שלכם כלפי הקב"ה!" אולם רק אנשי שבט לוי, שהיוו בערך שלושה אחוזים מכלל אוכלוסיית העם היהודי, קיבלו את דבריו של משה. שאר 97 האחוזים התעקשו להישאר ולדבוק בדרכם המוטעית.
אנו נתקלים לא אחת, באנשים הממשיכים לקחת חלק במערכת יחסים הרסנית. לעיתים הסיבה לכך, היא ההשקעה המרובה שהשקיעו בה ולעיתים, 'רווח' מסוים, שניתן להפיק מהמצב 'משאיר' אותם מעורבים. ברגע ששקועים עמוק בדינאמיקה הזו, כבר מאד קשה לצאת משם.
מרצה ערך ניסוי קטן בקרב קבוצת דיון של צעירים וצעירות. הוא הרים בידו שטר של 100 דולר והכריז בפניהם כך: "אנחנו עומדים למכור את השטר הזה לאדם שיציע עבורו את ההצעה הגבוהה ביותר. התנאי היחידי ב'מכירה הפומבית' הזו, היא שהאדם שהגיע ל'מקום השני' - כלומר, זה שנתן את ההצעה השניה בגובהה, יצטרך אף הוא לשלם את הסכום שהציע, אך הוא לא יקבל דבר בתמורה לכך".
המכירה הפומבית החלה והאווירה בחדר הייתה נעימה ועליזה. תוך כמה דקות עברו כל ההצעות את סכום מאה השקלים וכעת ה'קרב' נערך בין שני מתחרים שניסו לגבור זה על זה. האווירה בחדר הפכה רצינית יותר, כאשר כולם הבינו שאחד משני המתחרים הסופיים עומד להפסיד סכום כסף הגון! כל אחד מהמתחרים נאלץ להציע הצעה גבוהה יותר משל חבירו, כדי להתחמק מלהיות ב'מקום השני' ולשלם סכום גדול של כסף ללא כל תמורה. המכירה הפומבית הגיעה לשלב היסטרי כמעט, שבו שני המתחרים עמדו במצב שאין להם כל סיכוי להרוויח בכל מקרה. אפשר היה לחתוך את האוויר בסכין מרוב מתח ובסופו של דבר, השטר של מאה השקלים נמכר במחיר המטורף של כמעט 400 דולר!
האמרה המפורסמת אכן נכונה: "המאבק על החיים הוא מאבק על השפיות".

לוויים - "in", ישראל - "out"
רבנו ישראל מאיר מראדין החפץ חיים, שאל פעם את אחד מאורחיו אם הוא כהן, לוי או ישראל. (הכוהנים והלווים הם צאצאים של שבט לוי). האורח ענה לו שהוא 'ישראל'.
החפץ חיים הסביר: "בעתיד, כאשר ייבנה מחדש בית המקדש בירושלים, כל בני עמנו יגיעו לשם בפעם הראשונה, כשהם מצטופפים בפתח המקדש, מנסים להיכנס פנימה. בשער יעמוד שומר, שתפקידו יהיה לשאול כל אחד ואחד האם הוא כהן, לוי או ישראל. רק אנשים שהם מצאצאי שבט לוי יורשו להיכנס ולבצע את עבודות בית המקדש והקרבת הקורבנות. כל צאצאי שאר השבטים ('ישראל') יהיו מאד מאוכזבים: הלווים בפנים; ישראל בחוץ".
החפץ חיים המשיך בדבריו: "אתה מבין מהי הסיבה לאבחנה הזו? הכול בגלל מה שקרה לפני אלפי שנים עם עגל הזהב. כאשר משה רבנו קרא בפני העם - "הפסיקו את העבודה הזרה ושובו אל ה'", רק שבט לוי הגיב ונענה לקריאתו. לכן, לעתיד לבוא, רק אנשי שבט לוי יזכו לשרת בבית המקדש. כל שאר אנשי העם ייאלצו להישאר בחוץ, משום שאבות אבותיהם לא נענו לקריאתו של משה".
החפץ חיים המשיך והוסיף: "אנו למדים מכך לקח עצום. פעמים רבות בחיינו, אנו שומעים בתוך ראשינו קול קטן שאומר לנו: 'הפסיקו עם העבודה הזרה הזו, התייצבו והיו חלק מהכלל!' לאיזה מחנה אתם שייכים? האם קיימים בכם השיכנוע העצמי והבהירות הפנימית הנחוצים בכדי להישאר ולדבוק במסלול הנכון? אין זה דבר פשוט כלל, משום שהדרך בה תבחרו להגיב, תשפיע לא רק עליכם, אלא גם על כל הדורות הבאים אחריכם. לכל אדם בעולם יש את ההזדמנות הגדולה שלו. לכן, כאשר אתם שומעים בתוככם את הקול הזה, התייצבו ודאגו להיות חלק מהכלל!"
הלקח שאנו למדים מחטא העגל, הוא לחשוב היטב על מעשינו והחלטותינו בחיים. מה שמתחיל כמעשה קטן ותמים, עלול להפוך לאסון טראגי בעל מימדים אדירים. האם שכחנו את סדרי העדיפויות האמיתיים שלנו? האם אנחנו נותנים לעצמנו להיסחף אחר ההמון השואג?
עבודה זרה עודנה חיה וקיימת, גם במאה ה-21. בואו נקווה שביכולתנו לצמצמם ואפילו להכחיד את המגיפה המסוכנת והקשה הזו.

**************

מדוע שבר משה את הלוחות
אם חטא העגל מצדיק את שבירת הלוחות, מדוע לא שבר אותם משה עוד בהיותו על ההר כאשר סיפר לו הקב"ה שישראל "עשו להם עגל מסכה וישתחוו לו ויזבחו לו...". ואם עשיית העגל אינה מצדיקה את שבירת הלוחות כפי שנהג משה בתחילה בהיותו על ההר, מה גרם למשה לבסוף כן לשבור את הלוחות?

בלימוד "חטא העגל" אנו עסוקים בדרך כלל בעשיית העגל, מה היה חלקם של ישראל, מה היה חלקו של אהרן, מהם האירועים שהתרחשו במחנה ישראל .
אבל במקביל לדברים שנעשו במחנה ישראל, נתרחש גם על ההר למעלה, דין ודברים בין הקב"ה ומשה.
הקב"ה אומר למשה: "לך רד!" ומגלה לו את כוונתו לכלות את ישראל ולעשותו לגוי גדול,
אולם משה עומד בתפילה ומצליח לבטל את הגזרה, ואז יורד עם הלוחות.
לכאורה משה יכול לנהוג גם אחרת: לא לרדת עם הלוחות, או להניחם על ההר ולהשאירם שלמים אצל הקב"ה, אם לדעתו אין ישראל ראויים ללוחות (שהרי בסוף הוא אמנם שבר אותם), ואם החליט לשבור אותם, היה עושה זאת עוד בעודו בהר ברגע שנאמר לו שישראל עשו את העגל.
אבל משה אינו עושה לא את זה ולא את זה, אלא יורד מן ההר עם הלוחות, ורק כאשר קרב אל המחנה וראה את העגל והמחולות, חרה אפו והשליך מידו את הלוחות ושברם תחת ההר.
וכאן הבן שואל: אם חטא העגל מצדיק את שבירת הלוחות, מדוע לא שבר אותם משה עוד בהיותו על ההר כאשר סיפר לו הקב"ה שישראל "עשו להם עגל מסכה וישתחוו לו ויזבחו לו, ויאמרו אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים"?.
ואם עשיית העגל אינה מצדיקה את שבירת הלוחות כפי שנהג משה בתחילה בהיותו על ההר, מה גרם למשה לבסוף כן לשבור את הלוחות?
על השאלה הזו ניתנו כמה תשובות:
האחת שמשה בהיותו על ההר לא ידע כל מה שראה לבסוף למטה במחנה. למעלה על ההר נאמר לו רק על עשיית העגל וכשירד למטה ראה גם את המחולות: "וירא את העגל ומחולות". ומסביר ה"אלשיך" שכל עוד החוטא מתעצב על חטאו יש תקווה שישוב ויתקן, אך השמח בעוונו אבדה תקוותו ח"ו. "על כן כאשר הוגד לו מפי הגבורה (על עשיית העגל) לא הוגד לו היותם שמחים ובלתי מתחרטים על עוונם, על כן לא חרה אפו מאוד, אך בראותו העגל ומחולות, שהיו שמחים - אז חרה אפו". וכך כתב גם הרמב"ן (לב טז): "בראותי אתכם משחקים לפני העגל - לא יכולתי להתאפק ושברתי הלוחות". בדרך זו, שלמטה במחנה נתחדש למשה דברים שלא ידע למעלה על ההר, הולך גם בעל "עקידת יצחק" (שער חמישים ושלש) והוא מביא שם שני פירושים מה השתנה אצל משה: האחד שאמנם שמע מהקב"ה שישראל עשו עגל, אך משה לא חשב שהדברים כפשוטן אלא שמא עשו דבר מגונה שהקב"ה כינה אותו "עגל מסכה", או שחשב שלא כולם היו בחטא, וגם שמא עד שיבוא אליהם כבר יחזרו בהם, עד שבא אצלם ונוכח לראות שהדברים כהוויתן. ואז הבין שאין הם ראויים ללוחות.
והתשובה השנייה: שאינה דומה שמיעה לראיה, "שיתפעל (האדם) למראיהן (של העיניים) יותר ממה שיתפעל למשמע אוזניו, אף על פי שלא יהיה במה ששמע שום ספק". כך או כך משה, בהיותו על ההר, עוד חשב שיש תקווה לעם ישראל להיות ראוי לקבל את הלוחות, אך כאשר ראה את המציאות כהווייתה, הבין שבמצב הזה לא הוכשר העם לקבל את הלוחות ועל כן משה בחרונו שבר אותם.

אבל יש גם דרך אחרת: המסבירה ששבירת הלוחות הייתה מתוך דאגה לעם ישראל. וכך מובא ב"שמות רבה" (מג א): "למה הדבר דומה? לשר ששלח לקדש לו אשה (על ידי שליח) והאשה לבסוף קלקלה עם אחר - מה עשה (השליח)? נטל את כתובתה שנתן לו השר לקדשה וקרעה, אמר: מוטב שתדון כפנויה. כך עשה משה: כיון שעשו ישראל אותו מעשה נטל את הלוחות ושברן. ועוד אמר משה: מוטב נידונין כשוגגין ואל יהיו כמזידין,". ובמדרש אחר (שם מו א) רואים בשבירת הלוחות לימוד סניגוריא על ישראל, וכך מובא שם: "ראה (משה) שאין לישראל עמידה (בדין) וחיבר נפשו עמהם ושבר את הלוחות, ואמר לקב"ה: הם חטאו ואני חטאתי ששיברתי את הלוחות, אם מוחל אתה להם אף לי מחול, שנאמר: 'ועתה אם תשא חטאתם' - כן לחטאתי מחול. ואם אין אתה מוחל להם אל תמחל לי אלא 'מחני נא מספרך אשר כתבת'".
יש גם דרך שלישית ששבירת הלוחות היו מעשה מכוון על ידי משה להשפיע על ישראל, ובדרך זו הולך הנצי"ב שכתב: "משום שרצה משה לשבור את לב העם ולהסעיר דעתם, בראותם אשר משה משבר לעיניהם (את הלוחות שהיא) סגולה נפלאה כזו ויהיו נעצבים עד שלא ימצאו ידיהם למחות על כל מה שעשה שנשברה לעיניהם סגולה שאין כמוה בעולם". גם ה"משך חכמה" מסביר באריכות ששבירת הלוחות על ידי משה היתה מעשה חינוכי של משה, לחנך את הציבור.

***********
לא יראני האדם וחי
בקשה "מוזרה" ביקש משה מאת ד': לראות אותו...למה התכוון משה ב"לראות" ומה משמעות ה"ראיה" ?

בקשה "מוזרה" ביקש משה מאת ד': לראות אותו. כך נראה לכאורה מתוך עיון בפסוקי התורה.
ואכן כל הוגי הדעות של היהדות - אשר ידעו כי ד' אלקינו "אין לו דמות הגוף ואינו גוף" - האריכו להסביר כי לא את ראיית העין ביקש משה כי אם את ראיית השכל. ועל כך אמר לו הקב"ה כי אין בכוחו של בשר ודם להבין את ד' ואת דרכיו, "כי לא יראני האדם וחי".
לא בכדי נמשלה הבנת השכל לראייה. העין הרואה - אין בכוחה לראות את הדבר עצמו. היא רואה רק את המעטפת החיצונית שלו. אי אפשר לראות את האדם עצמו. אפשר לראות רק את עור פניו. כך גם ראיית השכל. ההבנה האנושית - אין בכוחה אלא להציג "הגדרות" - אשר כשמן כן הן: מפגישות את האדם אם המסגרת החיצונית של הדבר עצמו, אשר אותו לא יוכל להבין. כי אין בכוח האדם להבין דבר על בוריו, וכל אשר יוכל אינו אלא לעמוד על התופעות הפוגשות את החושים.
ואם כך הוא המצב, אם עיני השכל אינן מסוגלות להבין את ד' ואת דרכיו, כיצד יוכל האדם מישראל להידבק בבוראו?
על כך עונה התורה במקום אחר: "שמע ישראל". המפגש של האדם עם הבורא אינו בעיני השכל, המתיימרות להגדיר את מה שאינו ניתן להגדרה. כוח אחר יש לו לאדם: השמיעה. השמיעה אינה פוגשת את המעטפת אלא את המהות. היא לא מתיימרת להבין אותה אלא לחוות את קיומה. זהו היחס של האדם מישראל על בוראו. הוא איננו מבין אותו. אך הוא חווה את קיומו יום יום ושעה שעה.
על כן מדגיש משה רבנו בתיאור של מעמד הר-סיני שהחוש העיקרי בו נפגש עם ישראל עם הקב"ה לא היה חוש הראייה, כי אם חוש השמיעה. "קול דברים אתם שומעים, ותמונה אינכם רואים, זולתי קול". חטא העגל היה אף הוא בנקודה זו. בקשו ישראל כי יוצג בפניהם אל נראה, שאפשר לראותו ואפשר להבין אותו. לא ידעו כי כוחם העיקרי אינו כוח הראייה. זה ניתן לאומות העולם. כוחם של ישראל אינו אלא בקריאה הנצחית "שמע ישראל"!


לעשות את השבת
"השבת, אולי אחת היצירות המופלאות ביותר שהעניקה היהדות לעולם, הופכת יותר ויותר למעין "שמורת טבע" דתית, שמי שאינו משתייך ל"מחנה הנכון" כמעט ואינו מרגיש זיקה של ממש לערכיה ותכניה..."

בסמוך לציווי על מלאכת המשכן הוזהרנו שוב על השבת,
וטעם הסמיכות ללמדנו שלא יחשוב אדם שמלאכת המשכן חשובה היא מאוד ותדחה את השבת, או שיאמר אדם כיון שיש מלאכות שעושים אותם במשכן כקרבנות, אש התמיד וכו', לכן אפשר גם להתיר את בנין המשכן בשבת. על-כך מזהירה התורה "אך את שבתותי תשמורו", וכדברי רש"י "אף על-פי שתהיו רדופין בזריזות המלאכה (מלאכת המשכן) שבת אל תדחה מפניה". קדושת השבת עליונה היא ומאופיינת בשני הדגשים: א. "לדעת כי אני ה' מקדישכם". ב. "שבת שבתון קודש לה"'.
שבתן של ישראל אינה יום מנוחה כמנוחת אומות העולם. השבת היא קודש לה', ומי נתן את השבת? מי קובע מהי מנוחת השבת ומהי קדושת השבת? - אני ה' מקדישכם. ה' מצווה אותנו על השבת, נתן לנו את השבת והוא הקובע ומגדיר לנו כיצד מקדשים את יום השבת וממשיכה התורה בפסוק המפורסם "ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדורותם". מהי השמירה ומהי העשייה?
האור החיים הקדוש האריך בדבר. שמירת שבת אינה מתחילה בליל-שבת אלא כבר מיום ראשון שבו זוכרים אנו את יום השבת לקדשו (ושמירה לשון המתנה). כמו שנאמר: "ואביו שמר את הדבר" - ממתין ומצפה מתי יבוא.
ולעשות, בודאי שלא יהא דבורך בשבת כדבור בימות השבוע ולא הילוכך בשבת וכו'. אך לעשות משמעו גם להוסיף מחול על הקודש בערב-שבת ובמוצאי-שבת, וכך בתוספת שבת אנו עושים את השבת. כי הקב"ה כלה את מלאכתו בדיוק עם השקיעה אך אנו בני-אדם מוסיפים ועושים שבת קודם.
כמו-כן ידועים דברי הזוהר הקדוש, תלמיד חכם הוא בבחינת שבת, ולא נתנו שבתות לישראל אלא כדי ללמוד בהם תורה בצד ההנאה והמנוחה הגשמית.
יש לקדש את השבת באכילה, בקדוש ובהבדלה, באי עשיית המלאכה, אך מהות השבת היא התורה לעשות את יום השבתון קדוש לה'.
לעשות את השבת בהתעלות, בלימוד התורה עם שמירת הנשמה הייתה ולעשות עצמנו ראויים למדרגה העליונה כי אני ה' מקדישכם. נמצאנו למדים כי גדולה היא השבת וקדושה מאוד ואפילו מלאכת המשכן היקרה תדחה מפניה.
ומעתה, שבת זו שקיבלנוה בקדושה מהשם יתברך, עלינו להוסיף ולקדשה בעצמנו, לעשותה ולקדשה בתוספת בכניסתה ובצאתה, ולקדשה במהותה בלימוד התורה שהיא עיקר השבת
^^^^
למרות שגם לעמים אחרים יש יום מנוחה שבועי, קיימים הבדלים ופערים תהומיים בין השבת היהודית לבין ימי המנוחה הנהוגים אצל עמים רבים.
ראשית, מן הראוי להדגיש שבעולם העתיק לא היה מקובל המושג יום מנוחה. בתיאטרונים היוונים והרומיים שמו את השבת היהודית ללעג ולקלס. העם היהודי הוצג כמי שמכלה שביעית מהאנרגיה שלו לבטלה. פועלים שכירים, עבדים ואף מעבידים עשירים עבדו בעולם העתיק ללא הרף, ללא פסק זמן. הם דעכו במהירות. העבודה פגעה קשות בכישוריהם והרסה את אישיותם.
אט אט, בטפטוף שנמשך מאות שנים, חדר לתודעת העמים עקרון המנוחה. הם נוכחו לדעת שדווקא מנוחה זו תורמת ליכולת האנושית, מגדילה את הפריון ואת ההישגים ומביאה מרגוע לנפש העמלים.
השבת היהודית הועתקה והפכה לנחלת רבים מעמי תבל. אולם "ההעתק אינו דומה כלל למקור". נבחרו ימים אחרים. הללו הקדימו ביום ובחרו ביום שישי, והללו בחרו ביום ראשון ליום מנוחתם. אך למעשה, לא בפרט זה מתמצה ההבדל. ההבדל הוא עקרוני ועמוק הרבה מעבר לכך.
בלשון הקודש אין לימות השבוע שמות בפני עצמם, מלבד לשבת. יש בכך ביטוי מופלא לרעיון שהשבת אינה יום המסייע לכך שניתן יהיה לעבוד בימות החול. להיפך, כל ימות החול הם הקדמה לשבת, שהיא "תכלית מעשה שמים וארץ". כאמור, ימות השבוע קרויים יום ראשון, שני וכו', כשהכוונה היא ראשון בשבת, שני בשבת וכו'. הימים כולם מהווים שרשרת של הקדמות ושל הכנות לקראת יום השבת. השבת היא יום של קדושה, וקדושה זו דורשת הכנה של הימים שלפניה.
אילו היה עולמנו סובב סביב החומר בלבד, יתכן שהיה צורך להתייחס לימי החול כאל מטרות בפני עצמן. אולם לא לשם מטרות חולין נבראו השמים, הארץ וכל צבאם. הם נבראו למען מטרות קודש. לכן, חשיבותם של ששת ימי המעשה באה לידי ביטוי רק בהיותם הקדמה ליום השבת המקודש.
יום השבת היהודי הינו מעיין נובע רוחניות, ועיקרו בא להביע אמונה בבורא שברא את עולמו בשישה ימים ושבת בשביעי. על מורשת השבת חוברה ספרות קודש עניפה שבה הוגים היהודים שומרי השבת.
לעומתו, יום המנוחה העולמי הוא בעיקרו הישג סוציאלי הבא להסדיר עניינים ארציים. אין יום זה מהווה את מרכז השבוע, תפקיד המיועד לשבת קודשנו. אין הוא מהווה גם דוגמא לחיי העולם הבא, כפי שאנו מאפיינים את השבת: "מעין עולם הבא - יום שבת מנוחה". יום זה הוא אמצעי למנוחה מעמל ששת ימי החולין, אולם אין הוא מהווה מטרה בפני עצמה.
נוסף לכך, העיקרון היסודי של השבת: קידוש החומר, קיים אך ורק בתורת ישראל. העונג החומרי, ואף המנוחה הגשמית, מקבלים גוון מקודש ועילאי בתורת ישראל. הפיכת החומר עצמו לנושא של התעלות רוחנית, רחוק הוא מתפיסת אומות העולם. הן מבינות את ההתנזרות המביאה לידי קדושה, אך קידוש החומר רחוק מהן.
עם ישראל השומר את השבת ומקדש אותה זוכה לשמירת עולמים. שבת רוחנית זו שמרה על עמנו לאורכן של אלפי שנים, והיא תמשיך ללוות אותנו לנצח כברית עולם בינינו לבין ה' "מקדש השבת".
^^^^
דמותה של השבת ה"ציבורית" במדינת ישראל הולכת ונשחקת מדי שנה. עשרות מרכזי קניות פתוחים בשבת, אירועי תרבות ובתי קולנוע מושכים אליהם אלפי אנשים, וכמוהם מועדונים, חופי הים ומקומות בילוי אחרים. השבת, אולי אחת היצירות המופלאות ביותר שהעניקה היהדות לעולם, הופכת יותר ויותר למעין "שמורת טבע" דתית, שמי שאינו משתייך ל"מחנה הנכון" כמעט ואינו מרגיש זיקה של ממש לערכיה ותכניה. גם בציבור המסורתי הגדול, בעיקר בין בני הדור השני והשלישי שלו, הולך ופוחת מעמדה של השבת, והדבר ניכר היטב בכל שכבות האוכלוסייה.

לא תמיד היו פני הדברים כך: עוד בראשית ימי הישוב המתחדש בארץ ישראל, הצהיר בריש גלי ברל קצנלסון, מנהיג תנועת הפועלים: "השבת בשבילי היא מעמודי התרבות העברית וההישג הסוציאלי הראשון של האדם העובד בהיסטוריה האנושית". ברל לא רק נאה דרש, אלא נאה קיים. הוא דרש בתוקף מכל חבריו הפועלים שיימנעו מלעבוד בשבת. כבר באותם ימים הביע את דאגתו מכך ש"השבת מסתיימת בהליכה בסך לקולנוע". ועוד הוסיף: "כדי לקיים את יסוד השבת בחיי ישראל אינני צריך להסכמים בין מפלגתיים ולא להוראות של רבנים... ואני בוש שהיה הכרח לעשות עניין זה שהוא שלנו, על כל פנים לא פחות מאשר איזה חוג אחר בישראל, להסכם פוליטי... את שבתותינו וחגינו עלינו להפוך למדורות של תרבות". מכאן תביעתו ל"חידוש" פני השבת: "אנו יהודים מקוריים ואנו רוצים למצוא צורת חיים מתאימה לנו, אנו נחדש את כל הזוהר של השבת, ניקח את כל הטוב שהיה בדברים הקדושים". קריאתו נותרה כאבן שאין לה הופכין.

לא למותר לשוב ולהזכיר גם דברים שכתב חיים נחמן ביאליק בתגובתו לאחד מחברי הקיבוצים שתמה על קנאותו של "המשורר הלאומי" ליום השבת:
"עם ישראל לא יוותר לעולם על השבת, שהיא לא רק יסוד קיומו הישראלי, אלא גם יסוד קיומו האנושי. בלי שבת אין צלם אלקים וצלם אנוש בעולם. אילו הייתה העבודה תכלית לעצמה הרי אין מותר לאדם מן הבהמה. כל עמי התרבות קבלו מיד ישראל, בצורה זו או אחרת, את יום המנוחה, והיא שעמדה להם ללבוש צורת אדם במקצת. בלעדיה היו כולם עומדים בפראותם. השבת ולא התרבות של תפוחי זהב או תפוחי אדמה היא ששמרה על קיום עמנו בכל ימי נדודיו. ועתה בשובנו לארץ אבות, הנשליכנה אחרי גונו ככלי אין חפץ בו?... שמירת השבת שקולה בעיני לא רק כשמירת כל התרי"ג מצוות הישראליות, כדברי חכמינו, אלא כשמירת תורת האדם כולה. "מי ששומר את השבת אפילו עובד עבודה זרה כדור אנוש מוחלין לו את כל עוונותיו". בלי שבת אין ישראל, אין ארץ ישראל ואין תרבות ישראל. השבת היא התרבות ואם אתה לא עמדת על ההבדל שביום שמירת השבת לשמירת שאר המצוות, סימן רע הוא לך ולכל שכמותך".

ציבור שומרי השבת בדורנו אנו אינו יכול להיוותר אדיש לנוכח הפיחות שחל במעמדה של השבת בחברה הישראלית. עליו להכיר בעובדה שרוב תושבי מדינת ישראל אינם שומרים עוד את השבת ההלכתית, על דקדוקיה ופרטיה, ולעשות כל מאמץ כדי ל"קרבן לתורה", ולטעת בהם מחדש את הערכים שגלומים במצווה גדולה זו.

על כולנו מוטלת החובה שנאמרה בפרשתנו: "ושמרו בני ישראל את השבת, לעשות את השבת" (לא, טז). טיבה של "עשייה" זו לא נתפרש (אך ראו תרגום ירושלמי שתרגם כאן: "למעבד תפנוקי שבתא"(!), והוא-הוא "עונג שבת"). ושמא אין זה מקרה, שגם רש"י, הפרשן הגדול, שומר כאן על "זכות השתיקה" ואינו מפרש דבר, משל ביקש להותיר לנו, לכל אחד מאתנו, את חובת "עשיית השבת", לפי הזמן והמקום.

"עשיית השבת" אינה מתבטאת רק במישור ה"שמירה", ה"לא תעשה", באיסורי השבת המרובים, על דקדוקיהם ופרטיהם. עשיית השבת מתבטאת גם, ואולי בעיקר, במצוות ה"עשה", בכבוד השבת, בקידוש היום למנוחה מעמל ששת ימי המעשה, בהפניית כל המשאבים והכוחות ללימוד, לפיתוח ולטיפוח החיים הרוחניים והחברתיים, על שלל מרכיביהם. תכניה של "עשייה" זו משתנים מדור לדור, פושטים צורה ולובשים צורה, אך עיקרה אחד הוא: הפיכת השבת מנוף לתיקון רוחני וחברתי. ולא לחינם פירשו חכמים את הפסוק שנאמר בישעיהו (נח, יג) "וקראת לשבת עונג", לשון "קרואים", אורחים. לאמור: אסור לה לשבת שתהיה "נחלה" פרטית של שומרי מצוות. עלינו לשתף בה גם "קרואים", כל אותם "אורחים" שאינם בני בית במסורת, ששכחו או לא למדו שבת מהי, ולהטעימם טעמיה.

שיאה של "עשיית השבת" הוא באותו קטע שאנו אומרים בתפילת המנחה בשבת, אך לא תמיד נותנים את הדעת לתוכנו המהפכני: "ועל מנוחתם יקדישו את שמך". בדרך כלל מזוהה אצלנו "קידוש השם" עם מעשה הרואי, רב עוצמה, הקרבת החיים, מרטיריות. תורת ישראל מלמדת אותנו שניתן לקדש את ה' לא פחות, באמצעות "מנוחה", מנוחת שבת שיוצקים בה כל אותם מרכיבים של "מנוחת שלום, ושלווה, והשקט ובטח".
^^^^^^
אי של רוחניות
השבת הינה חדירה חד שבועית למיתחם ההרמוניה הנפשית. במשך שישה ימים נאבק האדם, נכבל ונעשה מותש נפשית ופיזית כאחת. אולם בשבת הוא זוקף את קומתו וחש כמלך, כבן חורין. זוהי פגישה חד שבועית של האדם עם עצמו.
אריק פרום, הפסיכואנליטיקן הנודע, מדבר בשבחה של השבת היהודית ומוצא בה פתרון למצוקות הנפש שהתרבו בעולמנו. לדבריו, השבת היא סמל ההרמוניה, אי של שלווה ושל נחת בים של מצוקות העולם. מנוחת השבת הינה מנוחה של חירות. ביום זה איננו נוטלים חלק בעולם העשייה. אנו משקיפים מן הצד על העולם ולומדים להוקיר אותו. לדבריו, השבת מחזירה לליבנו את האיזון שכה נדרש למען בריאותנו ולמען שלוות נפשנו.
אנשים שאינם שומרים על הלכות שבת והשבת משמשת להם כנופש, עת לנסיעות למרחקים ולעתים לחוסר מעש מתמשך. אמנם הם נחים מעבודתם, אולם למנוחת אמת שהאדם מוצא בה מרגוע לנפשו, הם לא יגיעו לעולם.
בעבור שומרי השבת היא מהווה חטיבה בפני עצמה. ממלכת השבת הפורשת את כנפיה בכניסת השבת, שונה באווירתה ובמהותה מימות החול. לא זו בלבד שבשבת אנו מתאחדים עם בני משפחתנו סביב שולחן השבת, והבהילות והריצה של ימות החול נעלמות, קיים כאן היבט נוסף, חשוב ביותר. האדם הופך ל"אדם שבתי", אדם נעלה יותר, נינוח יותר ומאושר יותר.
כידוע, נס השרדותו של עמנו בתקופות הגלות הארוכות אינו מובן כלל מבחינת חוק ההסתברות ומבחינה סטאטיסטית. רבים מצביעים על השבת וטוענים שהיא זו שהצילה את העם היהודי. לאורכו של השבוע כרע היהודי תחת עומס הצרות והעוני, אולם בשבת הוא זקף את גוו והפך לבן חורין, לבן מלכים. השבת העניקה לו כח וחוסן לעמוד במטלות הקשות של ימות החולין.
גם כיום, יהודי השומר שבת חי באווירה שונה לחלוטין. אך לא רק ביום זה. השבת מעניקה מאוצרותיה גם לימות החול. יום השבת מחלק את ימות החולין לקבוצות ונפרדות זו מזו. כל שבוע מהווה יחידה נפרדת בזכות השבת החוצצת בין הימים. בזכות זו נותר היהודי נינוח גם בימי החול. מי שחש אי פעם בקדושת השבת האופפת מדי שבוע את ביתו ואת נפשו, לא ישוב לשאול מהו עונג שבת. נפשו המתענגת על ה', על מצוותיו ועל מנוחת השבת, תיתן לו מענה מיידי.
אין קשר כלשהו בין מנוחה זו להתפרקדות סתמית בכורסה או בכסא נוח. אמנם המנוחה הפיזית היא הרקע הראשוני למנוחה אמיתית, אולם מי שמנוחתו מסתיימת ברובד זה, יידע שרגליו עומדות במים רדודים וטרם חש את מהותה האמיתית של השבת, שהינה אי של רוחניות ושל קדושה בעולם החולין.